איך גורמים לילד שלנו לשתף פעולה?
איך להציב גבולות בטוחים מבלי לפגוע בקשר הרגשי
הקדמה: הפרדוקס של הגבול
הורים רבים מרגישים שגבולות וקשר הם שני קווים מקבילים. הם מפחדים שאם הם יגידו "לא" נחוש, הילד יתרחק מהם או שהם יפגעו לו בביטחון העצמי. האמת היא הפוכה: בגישת האינטליגנציה הרגשית, גבול הוא לא "קיר" שעוצר את הילד, הוא "מעקה בטיחות" שמאפשר לו ללכת בביטחון. ילד ללא גבולות הוא ילד בחרדה, כי העולם גדול עליו מדי והבחירות מרובות, בחירה בתוך הגבולות היא זו שמאפשרת חופשיות, ביטחון עצמאי וביטחון בעולם.
חלק א': למה הם נלחמים בנו? (הבנת עולמו של הילד)
כדי להפסיק את מאבקי הכוחות, עלינו להבין מה קורה במוח של הילד
הצורך באוטונומיה: סביב גיל שנתיים (ובכל גיל מעבר), הילד מגלה שהוא יישות נפרדת. ה"לא" שלו הוא הדרך שלו להגיד "אני קיים ויכול".
הילדים מאוד תלויים בנו ואין להם את היכולת להבין מה בא אחרי מה, אין להם שעון על היד. לכן חשובה ההכנה מראש, זה יפחית התנגדות ויעזור להם להבין מה מצפה להם בהמשך.
חוסר ויסות רגשי: המוח הרגשי (האמיגדלה) מפותח, אבל המוח ההגיוני (הפרה-פרונטלי) עדיין בבנייה. כשהוא רוצה שוקולד עכשיו, הוא לא "מפונק", הוא פשוט לא מסוגל ביולוגית לדחות סיפוקים ולשם כך יש אותנו.
בדיקת עמידות: הילד בודק את העולם דרך התנהגותו. הוא בודק אם קיימת יציבות בעולם, אם ההורה יציב. אם אין יציבות אז הילד יחפש אותה כל הזמן.
חלק ב': הכלי הפרקטי - מודל "גשר הקשר"
כשאנחנו רוצים להציב גבול, אנחנו לא מתחילים מה"לא". אנחנו מתחילים מגובה העיניים, כדי שמישהו בעולם ישתף איתנו פעולה וילמד מאיתנו אנחנו צריכות לייצר קשר חיובי עם אותו אדם, כך גם ילדים.
אז מה עושים?
שלב 1: הכנה מראש: לכל שינוי או אפילו בשגרה עצמה תכינו את הילד מראש למה שעומד לבוא "היום בערב אחרי שתשחק נאסוף את הצעצועים ואז נלך למקלחת רגועה"
שלב 2: תיקוף רגשי: לפני שאומרים מה אסור, אומרים מה הילד מרגיש, גם כדי להראות לו שאנחנו מבינים אותו, וגם לתמלל לו את הרגש שלו שבהמשך יוכל לדבר במילים ולא בהתנהגות. במקום: "תפסיק לצעוק, לא מקבלים עכשיו גלידה!" תגידו: "אני רואה שאתה ממש מאוכזב. רצית מאוד את הגלידה הזו וזה מרגיז שאי אפשר"
הילד מבין שרואים אותו, מכילים את הקושי שלו ויהיה מוכן יותר לשיתוף פעולה איתכם.
שלב 3: הצבת הגבול: הגבול צריך להיות קצר (ללא סיפורים ומגילות), ברור (בגובה העיניים של הילד) ועקבי.
תגידו: "אצלנו בבית לא אוכלים גלידה לפני ארוחת הערב."
טיפ: השתמשו במשפטי "אצלנו בבית..." או "החוק הוא..." זה מוציא את זה מהמקום האישי של "אני הרע" למקום של סדר עולם יציב כי כולנו ביחד בזה- כמשפחה והכי חשוב תקפידו להראות את זה בפועל, את מה שאתם מבקשים מהילד.
שלב 4: מתן חלופה/ בחירה: כדי להחזיר לילד תחושת שליטה (שחשובה לו מאוד), תנו לו לבחור בתוך הגבול.
תגידו: "אי אפשר גלידה עכשיו, אבל אתה יכול לבחור: האם אתה רוצה מלפפון חתוך לעיגולים או למקלות בזמן שאני מכינה אוכל?"
חלק ג': מה עושים כשיש התפרצות זעם?
גם עם הטכניקה הכי טובה, יהיו רגעים של בכי. כאן נכנסת האינטליגנציה הרגשית שלכם כהורים:
ניהול רגשות וויסות עצמי: אם אתם צועקים, אתם מלמדים אותו שמי שצועק חזק יותר הוא הצודק. נשמו עמוק. אתם העוגן שלהם, דרך ההתנהגות והתגובות שלכם הם לומדים איך להתמודד בעולם, אתם המראה שלהם. ככל שתהיו יציבים, הם יהיו בטוחים.
נוכחות שקטה: אל תלכו מהחדר ("לכי לעונש"). הישארו קרובים. "אני כאן לידך"- תראו להם איך להירגע, תציעו חיבוק אבל תנו להם גם את המרחב האישי להירגע, תאמרו "אני כאן אם אתה צריך אותי תמיד".
בזמן התקף זעם אין את מי לחנך! הסטרס עולה ולכן הם לא יהיו פנויים להקשיב ובטח לא ללמד את הערכים החשובים שתרצו ללמד.
שיח של אחרי: רק כשהילד נרגע לגמרי (לפעמים חצי שעה אחרי), אפשר לדבר על מה שהיה. לא בזמן הסערה. בזמן השיחה נסו לשקף לילדיכם את הרגש שלו, לתת לגיטימציה לרגשות, "מותר לכעוס אבל אי אפשר להרביץ"...אצלנו בבית מותר לבקש סליחה, מותר לחבק.."
נסו לומר מה כן לעשות אבל אחרי שהילד בעצמו הציע פתרון.
חלק ד': תרגיל יישומי שתוכלי ליישם כבר היום
משימה לשבוע הקרוב: "החלפת תקליט" בחרו סיטואציה אחת שחוזרת על עצמה (למשל: איסוף צעצועים). במקום לאיים ("אם לא תאסוף אני זורקת הכל"), נסו את מודל הגשר:
הינה דוגמה:
מאמי שלי, כשאסיים להכין את האוכל תצטרך לאסוף את הצעצועים, וגם דקה לפני תזכירו (הכנה מראש)
"אני רואה שכיף לך לשחק ואתה לא רוצה להפסיק." (חיבור)
"החוק בבית הוא שאוספים לפני המקלחת." (גבול)
"אתה רוצה לאסוף קודם את המכוניות או את הלגו?" (בחירה)